שיחת בוקר על חדוות החוויה
עודכן: לפני 7 ימים
הבוקר, בשיחת אהבה עם בני הצעיר הבנתי כיצד מפלצת האונליין מחסלת את ה ח"ח, חדוות החיים ומכרסמת בכל יוזמה קטנה לחדש ימינו כקדם.לקראת הגעתה של הזמנה, שמרגשת אותו, דיברו ביננו והרחבנו את הנושא.
התחנה הראשונה בשיחתנו היתה שהמשלוח יגיע לחנות מכולת, בחמישי הקרוב, כלומר בעוד יומיים, בזמן שהוא במשמרת בעבודה... "אל תדאג זהר, יהיה מי שיאסוף לך את הכוס הכוס שאתה מחכה לה"... ועברנו לדבר על המכולת, וסיפרתי, שאני עצמי קניתי בה קרמבו בחצי לירה, שקיבלתי מאמא שלי, ויחד עם אחותי עלינו ל'וייסמן', ואכלנו את הקרמבו, או את הארטיק כל הדרך חזרה הביתה. זה היה הבילוי.
הבן שלי ציין שמי שמתחיל עם החבילות - זה הסימן הראשון לזה שהחנות שלו בהידרדרות, והוא מחפש מקורות פרנסה נוספים. מה שנכון נכון.
ואז הוספתי את הביטוי חוויית החיים - ח"ח או חדוות החוויה... שנפגמת בכל אירועי האונליין והמשכנו וחשבנו על כך שפעם אדם היה פותח חנות שכונתית ומייעד את מרכולתו לקהל השכונתית, שחי בסביבתו. היום הוא יכול לפתוח חנות, לתלות וילונות משובצים על החלונות, להוסיף שולחן עץ קטן במרכז, ויעמיד את מרכולתו למכירה / ובמקביל, בשביל אותה הסחורה ממש יפתח אדם אחר חנות אינטרנטית וגם הוא יציע את המוצרים לכל מאן דבעי, ביניהם גם יציע לתושבי השכונה בה נפתחה החנות החמודה והאותנטית.
כל מכרסמת החוויה הדיגיטלית את חווית החיים, כי הרי אין הרבה סיכוי שאדם שמרוחק 100 ק"מ יגיע לחנות הקטנה והמקסימה, אבל בהחלט יש סיכוי שאדם שגר מול המכולת יזמין את אותו המוצר אונליין (ואולי יבחר את המכולת כנקודת איסוף הקרובה לביתו...)
ולאט לאט הוילונות המשובצים נעלמים מן החלונות שמקשטים ומנעימים את הרחוב השכונתי ואת חווית החיים, וכך מרצוננו נבחר אנו עצמנו לוותר על הליכה במרחב השכונתי המשעמם, שנעדר שכיות חמדה, כמו אותה חנות שכל אחד ממי שקורא מילים אלו, מדמיין את צבעם של הוילונות המשובצים בצבע אחר (בדמיוני שלי הם צהובים) ושבדלת הכניסה שלה מלמל פעמון אמיתי, אותה מכולת שאפילו מחזירה עודף בצורת מטריית שוקולד או מסטיק עגול.
המשכנו לשוחח, השיחה היתה שכיית חמדה בפני עצמה ומילאה את הבוקר של שנינו בחדוות חיים נעימה ומלאת אהבה.
ואני חושבת על סדנת הכתיבה שלי, אותה אני מעבירה כבר 10 שנים. אני מעבירה אותה פרונטלית בסטודיו קטן ומיוחד בחיפה, משתפת את בני, ואומרת, "למשל גם סדנת הכתיבה שלי היא סוג כזה של 'חנות קטנה' כזו... אם הייתי מעבירה אותה אונליין... מישהי מירושלים היתה יכולה להצטרף, מחניתה, מרעננה... מאילת...
שנינו חושבים רגע על מה שאני אומרת ואז מציירים את זה מול עיננו...
הבן שלי אומר, "מה, הם ישבו עם מיקרופונים סגורים ואת תעשי להם הרצאה... כל הרעיון בסדנה שלך זה שיתופים..."
ואני עונה, "נכון, והסדנה (שמי שהיה אחת מעמודי התווך של המשתתפים בסדנה היה אבא שלי היקר והמתוק ז"ל)היא רב גילאית".
ועכשיו כשאני כותבת את השיח שלנו אני נזכרת בתחילת השיחה.
זהר הזמין כוס מאטה ייחודית ואנחנו דיברנו על הכוסות, הוא אמר שהן עשויות מצמח הקלאבש ואני, שאיני טיילת גדולה, אמרתי, "היה מעניין אותי לנסוע לשם ולראות את פירות העץ הזה", ומוסיפה שאם זהר היה מתעניין במאטה כשאבא שלי, מיכה ריינר קפה אוא, עוד היה בחיים, ואם אבא שלי היה צעיר יותר, הוא היה מזמין את זהר להצטרף לאחת מנסיעות הקפה שעשה מעת לעת ברחבי העולם.
אנחנו מדמיינים איך היתה ראית סדנת האונליין הרב גילאית שלי.... ומתבלים את התמונה בצחוק שופע... משתתף אחד היה מציג את האוזן, משתתף אחר את הנחיר... ומשתתפת אחרת היתה מציגה את בעלה שחולף במסדרון בגופיה ותחתונים...
נישאר לנו, אם כך, בחדוות החוויה בסדנה (הפרונטלית...)
פרונטלית- גם מילה חדשה שהומצאה הרבה אחרי שארטיק עלה חצי לירה...
מה פרונטלית - סדנה אמיתית, עם משתתפים מוחשיים...
כל השיחה ריגשה אותי מאוד... אני מניחה שאת זהר קצת פחות, בכל זאת הוא ממש מתרגש לקראת קבלת המשלוח שהוקדם ליום חמישי.... "החיים הם מקור בלתי נגמר להתרגשות", אני אומרת לו, מתייחסת לכוס, אומרת לזהר, שכל הסיפור של הזמנת הכוס, ההמתנה, השיחות עם המוכר, בחירת נקודת האיסוף, ואפילו השיחה הזו עכשיו, זו כבר חוויה וכשכוס המאטה הייחודית שזהר בחר את עיצובה, תגיע מארגנטינה- אז בכלל. כשפתחתי את הבלוג שלי, כדי להקליד את הדברים, ראיתי אוצר מן העבר.
תגובות