פרק ראשון  מתוך עיבור

אור כתום
 

איזה כיף החושך הזה, ככה בצהרי קיץ חם. זהו. נגמר היום. אני נכנסת הביתה, מסיטה את הוילונות החדשים, בא לי סרט טוב, סרט כזה שאני ארגיש שאני רואה בעצמי משהו שלא ידעתי קודם. אני מוציאה את העליונית החדשה, ממלאה את הכיור במים פושרים, מוסיפה ג'ל כביסה, המים נצבעים סגול, טוב שלא הכנסתי למכונה, אני סוחטת את כל הצבע והסבון מתוך הבגד, אז יוצאת לתלות בחבלי הכביסה במרפסת. כרמי מסמן לי משהו בתנועות, מצביע על הגג, אני לא מבינה אותו, אז חוצה אליו.
"לא היית צריכה לבוא עד כאן."
"לבוא עד כאן..." אני צוחקת, "כמה צעדים, מדדנו פעם, לא?"
"פשוט לפני שמיקה נרדמה דיברנו על ירקות, ואמרתי לה שאפשר להכין עוגה למשל אפילו מגזר, חשבתי, אולי יש לך איזה שלושה, ארבעה גזרים, תפוחים יש לי, והבאתי לך שמן זית, שמרוב שהוא טעים, אפשר לשתות אותו בכוס."
"אני בדיוק חוזרת מהאורגנית, אביא לך חצי מהגזרים שקניתי. אהה, ועכשיו אני מבינה למה הצבעת על הגג," אני אומרת, רואה את התרנגול על נייר עיתון.
"הורדנו את התרנגול, הוא כבר לא הסתובב, לביא ואני צובעים אותו ומתקנים."
אני יוצאת לבית שלי וחוזרת, "הנה הגזרים, והבאתי גם קינמון, וציפורן, זה הולך טוב בעוגת גזר, לא ידעתי אם יש לך, וכמה עלים של חסה, מהערוגה, במיוחד בשביל לביא."
"בסוף הוא יפתיע ויאהב חסה." כרמי צוחק

"מצפן תרנגול על הגג יש, עץ פקאן בגינה יש, שער כחול ובו שלט שכתוב בו, לירי אלפנט, יש." 
"אז הגענו לאן שרצינו, נכון? זה כאן."
לתוך הבית שלי נכנס בחור, בידיו תינוקת, עם ילד קטן שמוציא מתוך סנדוויץ עלי חסה, ואומר, שלא אוהב חסה.
"גם אני לא אהבתי חסה כשהייתי קטנה," אני לוחשת לבחור.
"הוא יאכל... זה דור אחר, הם יותר מחונכים לאוכל מאיתנו, וג'אסט פור דה רקורד, גם אני לא," הוא לוחש חזרה. 
אני מביטה בו ובגלל הלחישות מרגישה את הנשימה שלו, ובטח גם הוא מרגיש את שלי.
"אנחנו מחפשים איפה לגור... קיבלנו את הכתובת שלך מהמועצה."
אני בטעות שואלת אותו אם בתשלום, כאילו שהוא רוצה שאני אאמץ אותם או משהו.
"בטח, בטח בתשלום. יש משהו שלא בתשלום היום?" 
אני עונה שאהבה והוא פוקח עיניים, מחייך חיוך של סוד ומותח את הכתפיים לאחור. התלתלים שלו נעים יחד איתו.
"את רואה מה שיש לנו. לנו יש אהבה בשפע," אומר הילד.
"הדירה כאן ממול... אפשר לראות אותה מהמרפסת שלי, אני רק אקח את המפתח, מדדתי פעם את המרחק בין הבתים, זה 15 צעדים ומכאן אפשר לראות אותי," אני אומרת כשאנחנו עומדים בדירה שאני מראה להם, "זה צריך לעבור שיפוץ קטן. יש לי מישהו שיעשה את זה כבר מחר." 
"אז אפשר להישאר היום?" שואל הילד.
"כן," אני אומרת, "זה תלוי ב..."
"בְּאבא," מיישב הבחור את הספק, "כרמי," הוא מושיט יד, "שלום," הוא אומר, ועד היום בשבילי הוא כרמי שלום.
"לירי. אלפנט." אני אומרת והוא עונה, "כן, אני יודע, אמרו לי במועצה."
אני עוזרת לו לארגן את הילדים, מביאה להם מהדירה שלי קצף אמבטיה ומגבות.
"נכבס ונחזיר לך," הוא אומר.
"אמא? אין אמא בתמונה?"
"יש ואין... זה ארוך. היא חיה. כן, בהחלט, אבל רחוקה. זה אני והם, אני בשבילם והם בשבילי."
"ואני מעבר לשביל," אני מחייכת אליו.
ויותר מזה בעצם לא דיברנו. לא אמרנו אם אנחנו יחד או לא. לא היה צריך להגיד. 

"נכון... אבל את צריכה להגיד, את צריכה להחליט. אני לא רוצה להגביל אותך." כרמי מביט בעיניי ואני מביטה בשלו חזרה.
איך אוכל לומר לו שאני הולכת, עוזבת, נוטשת את האיש הזה, את כרמי שלום, שכל רצונו הוא להסדיר שלום בינו לבינו, ביני לביני ובינו לביני? 
כרמי אומר משהו ואני אומרת משהו, אז הוא מושיט את היד לכבות את האור ואנחנו נכנסים למיטה והוא נוגע בי. אני מרגישה איך הדמעות נכנסות לי לעיניים. מה הקטע הזה שהוא לא רוצה איתי ילדים? ואיך שזה מכרסם בקסם שמספיק שאנחנו אחד ליד השנייה, וכבר מרגישים ששייכים.
"נעים פה," הוא אומר כשהוא בתוכי ואני עונה שכן, שבאמת נעים, כי אם אני אגיד עכשיו משהו הכול יסתבך מחדש ולא בא לי לקלקל.
אני צריכה לחשוב על דרך יצירתית. אני חושבת שזה לא יכול להיות שהאור הכתום הזה שנכנס מבעד לחלון, האור של השקיעה, לא יביא איתו איזו פיה כזו שתפתור את העניין הזה בינינו ותעלה מוזיקה כזו שכולנו מכירים, של סוף סרט, והפילי אבר אפטר...
"איפה את?" הוא שואל ואני אומרת," לא יודעת," והוא קם ואומר לי, "היום אני מפנק אותך," ומכין לי סלט גזר עם תפוז ושבבי קוקוס.
"וקצת סילאן, וריבועי מנגו טעימים כמוך," הוא אומר ואנחנו אוכלים, והוא אומר שסידר עם הוריו שהילדים יבואו אליהם ואנחנו נוכל לנסוע לחגוג קצת, הוא מוסיף. 
אז איך אני אקלקל עכשיו את החגיגה? ובטח שבא לי לחגוג איתו, זה הרי הכי כיף לנסוע איתו.
"הזמנתי לנו כרטיסים לפוצ'יני, רק צריך לסכם מתי נוח לשנינו, ולהוריי כמובן."

אני עומדת בפתח,  מצוידת בבקבוק שמן הזית שחיכה די זמן בארון, "ועכשיו אפשר ממש לשתות אותו, "הוא אומר, "ולעשות לחיים, במקום יין."
"את תשתגעי על פוצ'יני, את לא תרצי לעזוב שם לרגע, אני יכול לדמיין אותך מתלהבת מההרים."
"מי עוד בעולם מדמיין אותי מתלהבת, תגיד לי," אני אומרת ומחבקת אותו.
"העולם עצמו מחכה להתלהבות שלך," הוא אומר. 
מצד אחד מצטנע מול העולם ומצד שני ממשיל את עצמו לעולם עצמו. ואיך אני אגיד לעולם עצמו, סטופ, שלא טוב לי, למרות שטוב לי. כלומר, איך אני ארד עכשיו מהרכבת הזאת שלוקחת אותי לתוך החיים שלי, שועטת קדימה. איך יכול להיות שהוא לא רואה שאני גם אומללה בגלל האהבה הגדולה הזאת, שהרי אם האהבה איתו הייתה קצת יותר קטנה, הייתי קמה והולכת ומוצאת לי מישהו אחר והייתי מגדלת בטן ומשהו בתוכי. אני מחייכת רק מהמחשבה הזאת, והוא מביט בחיוך שלי ומדביק לי נשיקה על האף. מי עוד ידביק לי נשיקות על האף? 
"אוף..." אני אומרת.
"מה אוף?"
"לא יודעת, אוף." 
ויוצא לי מונולוג של צער שסוחף את כל האנרגיה המופלאה שהייתה עד עכשיו ואחריו הוא אומר, "אני לא מגביל אותך בכלום. את יכולה לעשות מה שאת רוצה, מראש אמרתי לך שאני לא עושה ילדים..." ושהוא חשב שזה מקובל עליי ושלא חייבים ילדים כדי להיות מאושרים וכל העסק הזה. ושאם אני לא שלמה עם הקשר שלנו הוא לא נועל את הדלת. כן, הוא יהיה עצוב בלעדיי, ואני רואה איך העיניים שלו נאדמות מולי והוא מרים את הראש ומושך באף.
גם הוא אוהב אותי. אני רואה את זה. אבל איך יכול להיות שהוא לא מבין שאני לא יכולה רק לאהוב את הילדים שלו. ושבכל פעם מחדש, כשאני רואה אותם, הרחם שלי מתהפך בקרבי, מחכה לשלום הזה שארגיש כשהוא יתמלא ויגדל בתוכו יצור חי וחמוד שיהיה לו אף כמו שלי ועיניים כמו שלי.
"ביי," אני אומרת בדלת, מניחה את השמן על השיש והוא אומר, "ביי, אני לא רוצה שתהיי עצובה."
הרי בשביל מה באתי? למה העברתי כאן את השעות היפות האלה איתו אם בסוף אני עצובה? והוא מחבק אותי והנפש שלי בתוך ידיו, ואני חושבת שאולי הוא צודק. אולי הילדים שלו
אוהבים אותי כאילו הייתי אִמם וגם אני אוהבת אותם כאילו היו ילדיי. 
ואנחנו עומדים שם בבית שלו, אני בידיו והוא בתוך ידיי, כמו היינו בעצמנו שני ילדים אבודים בשתי אג'נדות שונות. הוא לא יקלקל לי, מה פתאום שיהרוס? ואני לא אקלקל לו, מה פתאום שאפריע? ופתאום האג'נדות נסוגות לאחור כמו ים בשעת שפל ומתגלה בפנינו אי ועצי דקל צומחים לידנו. באי הזה, שמופיע כאן, שנינו אדם וחווה ולא צריכים כלום. טוב לנו באהבה הזאת האחת והיחידה במינה שנמצאה לנו. רק לנו. כי אנחנו בני מזל. הרי אנשים יכולים לעשות גם 30 ילדים ולחיות 100 שנה ושלושה גלגולים ולא לזכות לגעת באהבה. באהבה כמו שלנו. 
הוא עוטף את בקבוק השמן ומוסיף גם חלת דבש, "שיהיה לך קצת מתוק," ואני חוצה את השביל ונכנסת אליי, לבית שלי, וצובעת אותו בכתום, בצבע של השקיעה שנכנסה לבית של כרמי דרך הווילונות. והוא עומד ומנופף לי לשלום והחתול של שנינו מיילל, נכנס הביתה כשאני פותחת את הדלת, ומבקש אוכל.