1,2,3,4...

1

לפני כמה ימים ישבתי מול הנוף

הרגשתי ממש טוב

היתה לי מחברת וכתבתי כמה מילים

ופתאום הייתי על סיפון אונייה וכתבתי על הירח, על המוזיקה שניגנו,

ועל תנועת הירח הכסוף בגלים,

גם אז היתה איתי הכתיבה, ממש כמו שעכשיו,

וחשבתי לרגע, שהזמן לא חלף,

ולא התקדם

ולא בנה בתוכי בניין שלם.

זה היה מיוחד,

לרגע אחד

אבל ישבתי עם בתי

וגם היא כתבה יחד איתי,

והנחתי שזה רק מסע על כנפי הדמיון,

בכל זאת אני לא כמו אז,

למרות רגעי הפז,

שמזמינים אותי לחשוב שלזמן אין משמעות בעצם הבטתי לי בגלים והבנתי שגם אל הרגע הזה הקטן (של אז) מול הים,

לא אוכל לחזור לעולם.

ואני רואה בזה משהו מהולל, נפלא וקסום

להבין שכל רגע,

כמו פתיתי שלג

לא יהיה דומה לכלום.

2

אז האמת שאני יושבת לי בחדרי הקט

מתלבטת אם לאכול

או לשבור צום

שהתחלתי אתמול

(בגלל יום כיפור)

מבחוץ שקט

ובתוכי - לא ברור,

אלך לעשות התעמלות

לא בכל רגע אני חייבת למצא את מלוא המשמעות

יש שניות, כמו הרגע עכשיו

שאני רוצה למצוא בו משהו ולכתוב על הדף

אבל הוא כנראה משהו אחר,

רגע כזה שלא נועד כדי לספר

אלא סתם,

לא,

אין רגע סתמי.

לכל עת הצבע שלה,

וזהו צבע אפרסק ורדרד,

אני שומעת הודעה בנייד,

רוצה הייתי שאחותי תשלח לי עכשיו הודעה

שתגיד לי שהיא יודעת שמה שהיא עושה פוגע בכוונה,

אבל הבנתי,

שאין לי טעם לצפות ממישהו אחר, לא חשוב מי,

להגיד לי דברים שאני כבר יודעת בעצמי.

3

קיוותי ואפילו הרגשתי

שהשיר ארגן את העוול שחשתי

שולח אותו לדרכו במורד הנהר

ושאני שוב ארגיש טהורה וריקה ושהכל חלף עבר

אבל זה לא מה שקרה,

אני עדיין רוצה מאחותי הכרה

4

אני מבינה שאני מבקשת

ואת לא יכולה לתת,

כי לא מקבלת

ואני אפילו יודעת איך

אפשר לתקן

אבל

את כנראה צריכה לעשות את זה בעצמך

ואני-

לנתק

את החוט המתהדק

סביב צוואri

אני מביטה בדמותך (בדמיוני)

ומצווה עליך- שחררי.

אבל

אם תשחררי מהר אני אחנק

אני צריכה להיות חכמה וגמישה

אני מתחילה להניע את גופי

החוצה מהלולאה המתהדקת

בתנועות גלישה.