חוג כתיבה בדיור מוגן

מילה אחת יכולה להצית בנו הקשבה.

אני, כמנחת המפגש, מביאה נושא פתוח ככל שיהיה, זאת אחרי שאני עצמי נחשפתי אליו בכתיבתי שלי (גם אני משתתפת קבועה בסבב ההקראות)

בנות החוג כותבות.

כל אחת מקשיבה לעצמה בעת הכתיבה.

כולן יודעות שבקרוב גם יחלקו את ההקשבה העצמית עם כולן.

לזכות להקשיב לעצמנו בימים מורכבים אלו- זה סוג של נס.

ויש שקט.

תוך כדי הכתיבה, שומעים רק את העטים מרקדים על הנייר, משחררים מאורע מן העבר, מעבדים חוויה מן ההווה, בונים אירוע דמיוני, שלא היה מעולם, ומזמן רגש שאולי אפילו לא הרגשנו.

ואנחנו במקום בטוח.

והמקום הבטוח הוא בנו,

בתוך עצמנו אנו.

בתור נושא בחרתי היום את חנוכה.

הצגתי אותו בפני בנות החוג בדיור המוגן.

כל אחת (ביניהן גם אני) כתבה משהו.

רוב הטקסטים הביאו משב רוח שאינו באמת מקדם רוח חג מאירת פנים.

הנה אחד הטקסטים.

יש אנשים שבשבילם חנוכייה ונרות זה משהו שתמיד בכל חג מקיימים,

יש להם את החנוכייה בארון הימני, ואת הנרות קונים ברגע שהם מגיעים לחנויות.

יש אנשים שבשבילם חנוכה זה חופש. לא שולחים את הילדים לבית הספר.

יש אנשים ויש אנשים.

ויש אותי.

ויש את ה"חנוכה" הזו.

את אתמול ואת היום

ובשבילי חנוכה השנה

אינה כתמול שלשום.

אוף,

אני רוצה אחרת,

אבל לא אוכל לכפות.

הלוואי שיהיה לי כוח להדליק נרות,

בלי לכבות.

אחרי הסבב, העברתי ביננו דף ובו ניסינו ליצור שיר.

כל אחת הוסיפה שורה,

ובסיום, הקראתי הכל-

ואז כל אחת כתבה סיום

בחוץ קר, בבית חם

בבית חוגגים הדיירים ומשפחתם

אצטרף אליהם ואשיר איתם

על התנור ערמונים ותפוחים, ממלאים את הלב,

שרים מעוז צור ישועתי, וכולם שמחים יחד להצטופף.

כך עבר נגמר, והסתיים חג של אור גדול

חג של אור גדול,

לא נספיק לטעום מהכל

מוכרים לנו הבטחות של אור גדול

'אור גדול' כל שנה,

אשרי המאמין והמאמינה

מחכה ליום השמיני,

שאור גדול

יאיר הכל.

זכינו להדליק את הנר הראשון,

למרות כל המצבים שעברנו

נקווה לשנה הבאה

חנוכה הבא-

יהיה עליז ושמח בהרבה

חדוות היצירה באה לבקר

ומצב הרוח של כולנו השתפר.