תנועת הסיפור- לזמן מלחמה

בזמן המלחמה, (12 הימים, כמובן שם אירוני ומקומם, בהשוואה למלחמת 600 ואין סוף הימים) יצאתי מידי יום למרכז האודיטוריום. ניהלתי שם, בחסות המרחב המוגן בקומות התחתונות, מפגשי כתיבה. אחד ממפגשי הכתיבה היה עם נויה, בתי האהובה. פתחנו לנו קלפים מ'עת עצמי', על מנת להתחבר לעצמנו. לתת מקום ומרחב. איתרנו מתוך מה שעלה כשנתנו לעצמנו עת (ועט) חמש מילים.

כל מילה קיבלה תפקיד בסיפור. על פי 'סיפורי אין לדעת'

והנה מה שיצא לי.

80% "80%" אומר רומן, ובגלל שעד היום, לא יודע מתמטיקה, מאז התיכון הפסיד המון כסף. כשהיה טועה כילד, המורה ברומניה, השאיר אותו אחרי הלימודים, למלא את הלוח 'אסור לתאוט, עסור לטאות' וכשהגיע המורה ראה שטעה וביקש ממנו לכתוב שוב. ...בסוף רומן פשוט בלע את הגיר הקטן הנותר בידו, כי ככה כל יום, במקום לחזור הביתה אחרי בית ספר כשהמורה הגיע לכיתה, הוא ראה אותו שוכב על הרצפה והבהיל את הוריו שאספו אותו. במקום לכעוס, הם אמרו לו לנוח, וזו היתה הפתעה טובה בשבילו. אחרי שעזב את רומניה התחתן עם מרינה בשדה התעופה. * מרינה למדה ריפוי בעיסוק, וברגע שהגיעה להפרעות למידה, היא נזכרה בסיפור (עם הגיר) של רומן בעלה, שלחה אותו למלא שאלונים, ואכן התגלה שרומן סובל גם מדיסקלקוליה וגם מדיסלקציה.. מרינה בחרה להתמחות בעזרה למבוגרים, בשבילו, אבל רומן לא רצה לשמוע מזה, 'תעזבו אותי בשקט', זה מה שאמר לכולם מאז שהיה ילד, וגם היום, היום הוא מוסיף, "מותר לבן אדם לטעות". * "תקשיב, נדמה לי שעשית טעות בחישוב, ומגיע לך הרבה יותר כסף". "כן, נכון", אומר רומן "אז, הנה, תיקח", פותח האיש את ארנקו". * יש אנשים טובים, אומר רומן לעצמו. *